היסוד המרכזי של רוב מבקרי המקרא המאוחרים היא ההנחה כי התנ"ך כולו נכתב או נערך תחת השלטון של ממלכת יהודה, ולפיכך תוכנו עוצב כביכול בהתאם לצרכיהם המדיניים והפוליטיים של מלכי יהודה. ואולם, הסיבה שטיעון זה מצליח להתקבל על ליבות בני האדם נובע בעיקר מסיבה אחת פשוטה - אנשים לא יודעים מה כתוב בתנ"ך. אילו ידעו היו מבינים שהתנ"ך הוא הספר האחרון שניתן לומר עליו כי הוא משרת את האינטרסים של ממלכת יהודה. ישנם דוגמאות רבות לכך, אולם הפעם נעמוד על נקודה אחת בלבד - סיפור לידת השבטים. בתקופת התנ"ך עם ישראל נחלק לשני ממלכות - ממלכת יהודה וממלכת ישראל. מלכי יהודה, שהיו צאצאים של דוד המלך, נמנו על שבט יהודה, מזרעה של לאה, ואילו מלכי ישראל נמנו על שבט אפרים, מזרעה של רחל אמנו. החלוקה בין שני הממלכות כחלוקה בין שבט יהודה לשבט יוסף, מוזכרת פעמים רבות בתנ"ך. למשל - הנביא יחזקאל מתנבא על איחודם מחדש של שני הממלכות »להמשך

במאמר הקודם על בקורת המקרא עמדנו על העובדה שרוב הטענות והשאלות של מבקרי המקרא פשוט נעלמות ומתנדפות ברגע שאנחנו פותחים את התורה בעצמה וקוראים כמה שורות לפני ואחרי. ואולם, האמת היא שיש תשובה נוספת שדוחה את כל התיזה שעליה בנויה בקורת המקרא, גם אם באמת הם היו מצליחים למצוא סתירות אמיתיות בדברי התורה. היסוד המרכזי שעליו בנויה בקורת המקרא הקלאסית הוא הרעיון שהיות ואנחנו מוצאים סתירות כביכול בין פסוקים שונים בתורה, אשר על כן עלינו להניח שהתורה במקורה הייתה כתובה בכמה מקורות שונים, שנאספו לאחר מכן על ידי אנשים שונים אי שם בתקופת הממלכה המאוחדת או בממלכת יהודה, ואותם אנשים הכניסו קטעים שלמים לתוך ספר אחד, מה שייצר כמובן שינויי גרסאות וסגנונות כתיבה. עכשיו בואו אחי היקרים, בואו ניקח לעצמנו את הזכות לחשוב בצורה עצמאית, ונבדוק את הרעיון הזה בצורה יסודית. מבקרי המקרא מתיימרים להביא "הוכחות" להגיגיהם. מהי הוכחה? כאשר ישנם »להמשך